לוח השנה העברי מבוסס על מסלולי השמש והירח, (לעומת הלועזי הבנוי על השמש, והמוסלמי שבנוי על הירח).
נאמר למשה רבינו שאת קביעות החודשים יש לעשות לפי הירח, ויחד עם זאת החודשים יתאימו לעונות השנה (פסח חייב להיות באביב) ולכן הלוח חייב להתאים למסלול השמש. מכיון ששנת השמש אורכת 365 יום, ושנת הירח 354 יום. נקבעו השנים המעוברות בהם מוסיפים עוד חודש, בכדי להשלים את ההבדלים בין מסלול הירח לשמש.
החודש נחלק לעשרים ותשע או שלושים יום. מסלול הירח הוא 29 וחצי ימים (ובמדוייק 29 ימים 12 שעות 793 חלקים (בכל דקה יש 18 חלקים)).
ולכן יש חודשים מלאים של שלושים יום, וחודשים חסרים של 29 יום.
החודשים המלאים הם – תשרי, שבט, אדר ראשון, ניסן, סיון, אב.
החודשים החסרים – טבת, אדר, תמוז, אלול.
החודשים המתחלפים (פעמים מלא, פעמים חסר) – חשוון וכסלו.
בדרך כלל הסדר הוא חודש אחד מלא ואחריו חסר. חוץ מחשוון, כסלו ואדר ראשון.
בכל 19 שנים של השמש נשלמים חודשי הירח. במילים אחרות 19 שנות שמש שוות ל19 שנים ו7 חודשי ירח. לכן במשך 19 שנים 7 שנים מעוברות. סדר השנים הוא קבוע – השנה ה- 3 למחזור או ה- 6, 8, 11, 14, 17, 19 יהיו שנים מעוברת.
קביעות ראש חודש הייתה בתחילה על פי הראיה, בית הדין בירושלים היה מקבל בכל חודש עדים שראו את 'מולד הלבנה', ועל פי העדים היו קובעים מתי ראש חודש. כמו כן עיבור השנה היה נקבע על פי בית דין מיוחד שהיה מתכנס כשהיה נראה צורך לעבר את השנה. וכל זה היה ללא קביעות ואפשרות לדעת מראש את החלטת בית הדין.
בזמן הגלות לא ניתנה האפשרות לקבוע עוד על פי הראי'ה, ואז תקן הלל הזקן את החשבון שעליו אנו סומכים היום למנין ראשי חודשים ושנים.
